דמיינו לרגע את ויויאן בגילומה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה", מחייכת בשמלה אדומה מרהיבה כשאדוארד, הלא הוא ריצ'רד גיר, מושיט לה קופסה עם מחרוזת יוקרתית. עכשיו, השוו אותה לדמותה של דינה מ"הבית ברחוב פין", נערה צעירה, שבורה ומכורה לסמים.
בשני הסרטים יש סיפור אהבה: ב"אישה יפה" שיצא ב-1990 הוא מגיע בסוף, כשויויאן המאוהבת מתחילה את חייה החדשים; ב"בית ברחוב פין" (2024) סיפור האהבה נמצא בהתחלה, וגם הוא מתברר כתעתוע, מופע תשוקה ופיתוי שנועד לגרור את דינה אל האפלה של מעגל הניצול והאלימות, ממנו אין דרך חזרה. המרחק בין שני הדימויים הללו מספר את סיפורה של מהפכה שקטה בייצוג הזנות בקולנוע ובטלוויזיה.
לאורך עשרות שנים הקולנוע והטלוויזיה הציגו לנו תמונה מעוותת למדי של עולם הזנות. עוד לפני ג'וליה רוברטס שובת הלב ב"אישה יפה" הייתה זאת אודרי הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפאני". נשים יפיפיות, עצמאיות, מלאות שמחת חיים שכביכול בחרו בדרך חיים זו מתוך רצון חופשי. שלא לדבר על הגברים בזנות, אם הוצגו כאלה, לרוב היו דמויות גרוטסקיות ושטחיות למדי.
אגב, במקור "אישה יפה" היה בכלל אמור להיות דרמה אפלה שמדברת על נזקי הזנות: אחרי שבוע ביחד, אדוארד חוזר לניו יורק וויויאן חוזרת לרחוב ולסמים. אפילו השם המקורי של הסרט היה "3000", סכום ששילם אדוארד על "שירותיה" של ויויאן. אבל ההפקה נתקעה אי שם בתחילת דרכה, "דיסני" רכשו את הזכויות, התסריט שוכתב ומשם הכל היסטוריה.
קריסת הגלורי של הזנות
הייצוג הרומנטי והמתקתק התחיל להתפוגג רק כעשור אחרי. בתחילת שנות האלפיים קיבלנו הצצה לא מתייפייפת ומורכבת אל חיי הרחוב בסדרה "הסמויה", כולל סחר בבני אדם וניצול של קטינים. בסרט "מונסטר" שיצא ב-2003 מגלמת שרליז ת'רון את איילין וורנוס, אישה בזנות שלא מצליחה להשתקם ולהיכנס לשוק עבודה רגיל ולכן נאלצת להמשיך ולהתפרנס מזנות. אחרי שאחד הלקוחות שלה מנצל אותה ואלים כלפיה, היא מחליטה לנקום ויוצאת למסע הרג. עלילת הסרט הייתה מבוססת על מקרה אמיתי של רוצחת סדרתית שאף הוצאה להורג בזריקת רעל, ואולי זו הסיבה שעולם הזנות הוצג במלוא אכזריותו.
גם בישראל ייצוג הזנות שינה את פניו. עידן של דמויות גרוטסקיות בסרטי בורקס מגיע לסיומו. בשנת 2004 יוצא הסרט "אור" ("אוצר שלי") בבימויה של קרן ידיעה, עם רונית אלקבץ ודאנה איבגי בתפקידים ראשיים. אור (דאנה איבגי), תלמידת תיכון בת 17 מנסה למנוע מאימה, רותי, לחזור לעסוק בזנות. היא עושה כל מה שאפשר, אבל בסופו של דבר נכנעת ויוצאת לעבוד בזנות בעצמה.
מאוחר יותר, בשנת 2010, יוצאת "בלו נטלי", סדרת דרמה ריאליסטית שיצרו אבנר ברנהיימר וגיא סידיס על תעשיית הסחר בנשים ועל אנשים המתפרנסים ממנה. לאורך שתי עונות הסדרה מוצג עולם הזנות בתור מקום מושחת ואכזר של אלימות, ניצול והרבה מאוד כסף שחור המתקיים מתחת לפני השטח, אך בסמיכות מוחלטת ל"חיים עצמם" של החברה הבורגנית.
"הבית ברחוב פין", סרט שהזכרנו בהתחלה צולם ב-2018, אך יצא לבתי הקולנוע רק לפני בתחילת 2024. עמיר מנור, התסריטאי והבמאי של הסרט, נחשף לסצנת הזנות בדרום תל אביב עוד בתקופת היותו עיתונאי ומתנדב במרפאת לוינסקי ולכן הוא מצליח להציג את המציאות במלוא כיעורה, בלי להתנחמד אל הצופה. לצד סרטו של מנור, אי אפשר שלא להזכיר גם את הסרט התיעודי המצמרר, "זונה כמוני" (2019), המתאר את מאבקה של צ'ילה עזרא שנחטפה בגיל 22 מפאב בהונגריה ונמכרה לסוחרי נשים בישראל. משרד הפנים לא מאמין לצ'ילה שהיא שורדת זנות ומסרב להעניק לה אזרחות ישראלית. צ'ילה נדרשת להוכיח את העבר שלה כדי להוכיח את האמת.
מודעות, שיח וביקורת
אז למה קרה השינוי הזה בייצוג תעשיית הזנות בקולנוע וטלוויזיה לאורך השנים? קודם כל, בזכות העלאת מודעות: עם התחזקות התנועה הפמיניסטית גברה המודעות לסוגיות של ניצול מיני ואי-שוויון מגדרי, מה שהוביל לביקורת על הרומנטיזציה של הזנות בתקשורת.
במקביל, התפתח השיח על זכויות האדם וזכויות הנשים, לצד המחקרים שבחנו את השלכות העיסוק בזנות על בריאות נפשית ופיזית; גברה המודעות לסחר בבני אדם: מספר פרשיות גדולות שפורסמו בתקשורת, בארץ ובעולם. ניתן לראות זאת גם בעקבות הביקורת הציבורית על ייצוג של נשים וגברים בזנות (אחת הדוגמאות האחרונות היא העונה השנייה של הסדרה "הלוטוס הלבן").
הזכרנו כאן את "זונה כמוני", סרט תיעודי על תעשיית הזנות; בשנת 2023 הוקרן במסגרת "דוקאביב" סרט דוקומנטרי "7 מונולוגים על זנות"; לסרטים כאלה יש השפעה מכרעת על איך מוצגת תעשיית הניצול והאלימות בסרטים ובמדיה: רק לפני חודשיים פרסמו ארגוני הקואליציה למאבק בזנות את הקוד האתי המציג קווים מנחים כיצד לדבר על תעשיית הזנות בתקשורת.
וכמובן, אחת הדרכים החשובות להעלאת המודעות היא סיפורי השורדות והשורדים. כדי לשמוע בגוף ראשון על הנושא, אנחנו ממליצות להאזין לשני פודקאסטים חשובים: "שורדות"; שתי עונות של הפודקאסט "לא עומדות מנגד"; "כלא דמיוני" פודקאסט בהגשת קטי גבעוני וג'ו רובינשטיין, מפרק לפרק קטי מגוללת את סיפורה האישי על היציאה מעולם הזנות.
בסופו של דבר, חשוב להבין שקיים קשר הדוק בין השינוי המתרחש על המסך לבין השינוי המתרחש במודעות שלנו. שניהם משפיעים אחד על השני ומושפעים אחד מהשני. בישראל זה קרה לפני קצת יותר מארבע שנים: חוק הפללת הלקוח אותו הגישו חברות הכנסת זהבה גלאון ושולי מועלם עבר בכנסת בהסכמה רחבה ב-10.07.2020 ואכיפתו החלה בשנת 2021. אבל זה עדיין לא מספיק; כך למשל, החוק עלול להתבטל בעוד כשנה כי הוא עבר בינתיים כהוראת השעה ולא כחוק קבוע.
Comments